הנה אנו שוב בעיצומה של מערכת בחירות (כן, קשה להאמין שכבר שנה שלמה שלא היינו באחת) וכיאה לחגיגה המסורתית, מתפרסם סקר המנדטים מדי שבוע ואיתו החלוקה לגושים והניסיונות, במתמטיקה מסובכת, להגיע אל 61 המנדטים המובטחים. אם בעבר חלוקת הגושים היתה לימין ולשמאל, נראה כי כיום, התקווה להשגת המספר הנחשק שיאפשר להקים ממשלה, היא נחלתם של שני מחנות חדשים לחלוטין, שעצם קיומם תלוי בקיומו הפוליטי של אדם אחד.
כבר במערכת הבחירות הראשונה התוודענו כולנו לעובדה כי זהו, "אין ימין ואין שמאל, יש רק את ישראל לפני הכל" – או בתרגום חופשי: למי אכפת מהאידיאולוגיה? – רק לא ביבי! ואכן, 'כחול-לבן' שהחלה להתרגל למקומה החדש כמנהיגת גוש המרכז-שמאל, זכתה לתמיכה ואהדה רבה שהתבטאו ב35 מנדטים. נתון זה הוכיח כי אין צורך באידיאולוגיה מוצקה, אלא רק בכמה אמרות כלליות כדוגמת "אנחנו נשפר את מערכת הבריאות, החינוך והביטחון" והתחייבות אחת משמעותית שנראה כי היתה הגורם היחיד שהשפיע.
'כחול-לבן' עמדה בהתחייבותה ואף צד לא הצליח להרכיב ממשלה, דבר שהוביל לכך שהכנסת, ה-21 במספרה, לא זכתה לאריכות ימים והתפזרה לאחר כחודש ממועד השבעתה ועשתה היסטוריה. משם, אם כבר הספקתם לשכוח, הספקנו לחזות בכנסת ה-22, שכקודמתה התפזרה על אידיאולוגיה שכל כולה עוסקת באדם אחד...
אך לכל סיפור מותח צריך שתהיה איזושהי תפנית בעלילה, וזו הגיעה במערכת הבחירות השלישית. ההתחלה אינה היתה מזהירה ונראה כי כולנו חווינו דה-ז'ה-וו מן הבחירות הקודמות והקודמות לפניה, מחנה ה'דווקא ביבי' עמד איתן מול מחנה ה'רק לא', ואף צד לא היה מוכן לוותר. נראה כי שוב אף מפלגה לא תצליח להרכיב ממשלה – הרי שכשאין 61, וצד אחד אינו מוכן לשבת עם השני או יותר נכון: "רק עם המנהיג שלהם, כל השאר זה בסדר", זהו מתכון לבחירות רביעיות... אולם, כידוע, שבועיים לאחר הבחירות, נכנסנו כולנו אל הלא-נודע ולסגר, שמבחינתנו התבטא ב"יש, אין בית ספר".
בני גנץ הבין כי יצאנו למלחמה נגד אויב מסוכן ולא צפוי, והחליט לקחת אחריות, ובצעד נועז לצאת אל עבר ממשלת אחדות – ממשלת הלחימה בקורונה! הוא לא לקח בחשבון, ש"לא נשב עם ביבי" זוהי לא רק עוד איזשהי אימרה שאף פעם לא מתגשמת לאחר בחירות, אלא כל האידיאולוגיה של המפלגה והסיבה שבגללה 'כחול-לבן' היתה אלטרנטיבה שלטונית. 'יש עתיד' ו'תל"ם', התנהגדו נחרצות לצעד זה והתנו אותו בהתנתקותם מ'כחול-לבן', אך גנץ לא נכנע, הוא היה סבור ובטוח כי מצביעיו יבינו את המצב הקשה אליו נקלענו, וידעו שזהו הצעד הנכון והחכם ביותר לעשות – להיכנס אל הממשלה ולהשפיע מתוכה, גם אם זה אומר לשבת עם "הנאשם".
ההתרגשות מורגשת בשטח, אינכם מדמיינים, לאחר שלוש מערכות בחירות, יש ממשלה, ולא סתם ממשלה, ממשלת אחדות! כל מי שחשב שזוהי טרילוגיה, והנה סוף טוב עד הפעם הבאה, גילה שבסדרה הזו יש גם חלק רביעי – הממשלה (באופן מאוד מפתיע) לא שרדה והנה אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות רביעית.
ומה עם גנץ אתם שואלים? מסתבר שכאשר ההבטחה היחידה שלך לבוחרים היא שלא תשב עם ביבי – כשאתה יושב עם ביבי, זה מקביל לכך שבן-גביר יתמוך בשלום עם הפלסטינים שכולל פירוק התנחלויות ואת ירושלים כבירת פלסטין. רוב רובם של תומכי 'כחול-לבן' ראו במעשה זה בגידה והולכה בשולל, וגנץ מתנדנד על אחוז החסימה.
אך אין סיבה ללחץ ולדאגה! כשסער בשטח, אין סיבה להיות במתח. כן כן, גדעון סער החליט לעזוב את הליכוד וליצור אלטרנטיבה ימנית (וואו, אידיאולוגיה!!!) לכל מי שמאס בשלטונו של ביבי ומבטיח שלא ישב איתו בממשלה (מזכיר לכם משהו?). הוא לא היה צריך להוציא מילה מן הפה בשבועות הראשונים והתומכים החלו להצטבר. הוא נתפס כמי שיהווה אלטרנטיבה לכל מי שלא מוכן שביבי יהיה ראש הממשלה ואינו מעוניין להצביע ל'יש עתיד', הממוקמת במרכז-שמאל.
וכעת, לפואנטה של ההקדמה הארוכה הזו: מסתבר שהדבר היחיד שמעניין אותנו לגבי עתידנו, הוא האם אדם אחד ימשיך בפוליטיקה או יפרוש. כל מפלגה נדרשת להצהיר האם היא תומכת במפלגה בראשות נתניהו או שלא תשב איתו בכל מחיר. כאשר 'ימינה' בראשות נפתלי בנט הצהירה בכל כלי תקשורת אפשרי כי מטרתה להחליף את שלטון נתניהו, אך אם הדבר לא יתאפשר, היא אינה מחרימה אף מפלגה, ותהיה מוכנה לשבת עם כל מפלגה ציונית שטובת ישראל לעיניה, בנט, העומד בראשה, נתפס כאחד שלא לוקח החלטות קשות ומפחד להצהיר באיזה צד הוא.
למה הבחירה לשבת עם כל מי שיהיה נכון לעזור ולפעול למען המדינה וטובתה היא תשובה שאינה מתקבלת על הדעת? מדוע הבחירה לא להחרים אף אדם, וחשוב מכך – את האנשים שבחרו בו, נחשבת כפחדנות ובריחה מאחריות?
שאלות אלו, על פי דעתי, אמורות להטריד את כולנו, ואולי אף לגרום לנו לחשב מסלול מחדש...