היום הוא יום שני ה 7 בינואר שנת 52'. השעה, שעת צהריים מוקדמת. המקום, בניין הכנסת. יושב ראש תנועת החרות, מנחם בגין, נושא נאום מדם ליבו על הסכם השילומים שישראל בראשות בן גוריון עמדה לחתום עם גרמניה המערבית, שנים בודדות אחרי השואה. "אתם החזקתם את האיגרת הטמאה, בטרם קרא אותה מר אדנאור לפני יועציו הנאצים. אם זה נכון – אוי לכולנו. אתם קראתם, אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם" אמר על בימת הכנסת.
הוויכוח הזה הוא אחד הוויכוחים המשמעותיים שהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל, בן גוריון ובגין התכתשו ביניהם על עתידה של המדינה: האם להמשיך כמדינה ענייה ולא לקבל את כספי הגרמנים או לקבל את כספם ובעיני בגין לרמוס את זכר השואה.
וויכוח זה הוכרע במדינה על ידי ממשלת מפא"י וישראל קיבלה את הכסף.
וויכוחים סוערים מיני אלו היו קיימים שנים במדינת ישראל: האם להטיל משטר צבאי על השטחים שנכבשו זה עתה, האם על המדינה להיות פחות סוציאליסטית, האם לצאת למלחמות ברירה ועוד שאלות אידיאולוגיות עמוקות שעמדו במרכז כל מערכת בחירות.
הפוליטיקאים התווכחו וויכוחים סוערים, הרימו את קולם על דברים ברומו של עולם. אותן מלחמות חורמה אידיאולוגיות השפיעו באופן ישיר על המדינה שאנו רואים היום.
למרות זאת, הציונות - מעל הכל. שמיר ישב עם פרס כדי להציל את ישראל מהבוץ הכלכלי ושניהם הסכימו לוותר על האגו ובכך הצילו את כלכלת המדינה מהאינפלציה, בן גוריון הבין את חשיבות הדת לעתיד המדינה והשיג את תמיכת החרדים להקמת המדינה באמצעות מכתב הסטטוס קוו שקיים עד היום, בנימין נתניהו הביא את החרדים (שעד אז היו בעיקר בממשלות שמאל) לממשלת הימין שהקים ועוד דוגמאות רבות שניתן לתת.
היום, רוב הציבור בישראל ימני. על זה אי אפשר להתווכח. שתי מפלגות השמאל הציוניות היחידות בישראל: מרצ (5-6 מנדטים) והעבודה שבמתכונתה הנוכחית תיעלם מהמפה הפוליטית. ליברמן? גר בנוקדים ביהודה ושומרון ואחד האנשים הימניים במדינה, בנט וסער? ימינה מנתניהו, גנץ? פוזל ימינה שמאלה, לא אידיאולוגיסט שמאלני וכך גם יאיר "אנחנו מפלגת מרכז אפילו עם נטייה קלה ימינה" לפיד.
אז איך קורה מצב שאדם שהצביע בשנות התשעים לרבין מצביע כעת לאדם אותו רבין ניסה לפנות מביתו? פשוט מאוד - נגמרה האידיאולוגיה.
השיח הפוליטי בישראל הוא לא על אידיאולוגיה - הוא על סמנטיקה. בגלל האימוץ הנרחב של אידיאולוגיות הליכוד הפופולאריות (כיום יש בין 3-5 מפלגות עם אידיאולוגיה כמעט זהה לליכוד) השיח הפך להיות שיח שולי וחסר חשיבות. כל ראיון פוליטי היום מתחיל ונגמר ב"האם תשב עם בנימין נתניהו". לכן, מיקי זוהר ויאיר לפיד מתראיינים הרבה יותר מתמר זנדברג ובצלאל סמוטריץ'. הישראלים סולדים מאידיאולוגיה, סולדים מעקרונות והשיר הישראלי כל כך מלא מניירות, שלאף אחד כבר לא אכפת לא מהזמר ולא מהשיר.
אם ישאלו את יושב ראש מרצ ניצן הורוביץ אם הוא רוצה לדבר על פתרון שתי המדינות או על שחיתות שלטונית ועל ראש הממשלה - הוא לא יתלבט בכלל ויתן ראיון שלם על נתניהו. אם ישאלו את סמוטריץ' האם ירצה לדבר על רפורמה במערכת המשפט או על שרת התחבורה הנוכחית מירי רגב הוא יבחר באפשרות השנייה ללא היסוס.
אידיאולוגיה הפכה למילה גסה, למוקצה בפוליטיקה הישראלית. לא תשמעו עוד בחדשות על עצרת שלום שתומכת בהסכמים עם הפלסטינים ולא על הפגנה סוערת של חולצות כתומות ליד בית ראש הממשלה.
ניתן לראות את זה גם מימין וגם משמאל.
קודם כל ההפגנות. כל ישראלי כמעט שישאל על כך, יאמר ששחיתות היא דבר רע שיש להוקיע מהחברה. זהו לא הוויכוח שהרי לפי החוק אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת ולפי עיקרון הסוב יודיצה על התקשורת לשמור על איפוק תקשורתי בדיווחים עד לפסק דין חלוט. גם השאלה האם למדר או לא את שרי החוץ והביטחון על ענייני חוץ כמו הסכמי שלום. לא זכורות הפגנות כאלו, אם בכלל, כששר החוץ פרס הסתיר מראש הממשלה שלו(!) הסכם הבנות עם ירדן.
אז מה הויכוח? בהתחלה ניתן לחשוב כי הויכוח הוא על דרכי פעולתו של ראש הממשלה. לא אידיאולוגיה, לא פינוי שטחים (בנתיים שני ראשי ממשלה פינו שטחי מולדת - שניהם ימנים) אלא על דרך. על דרך לא בונים מפלגות ולא מפרקים ממשלות. אבל אם נאסוף לקלפי אחד את כל המפגינים - נקבל תמונת מצב אידיאולוגית יחסית זהה בין המפגינים. רובם נמצאים במרכז שמאל הציוני. אז אם הוויכוח באמת היה על דרך הרי שתמונת המצב הייתה צריכה להיות הפוכה - כתמונת המנדטים הישראלי עם רוב מובהק לימין.
האם זה אומר שהימין סוגד לנתניהו? ממש לא. מתוך 80 המנדטים לימין רק כ 30 מנדטים מצביעי ליכוד. האם כל הליכודניקים סוגדים לראש הממשלה? ממש לא. רבים מהם היו מצביעים גם לבגין, לשמיר ולכל מנהיג עם האידיאולגיה המח"לניקית. לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים על כך, ההפגנות אינן אידיאולוגיות אלא סוג של הפגנות אד הוק שהוצתו בידי סיבות שונות, חלקן בגלל הקורונה.
אני אשאר רגע במרכז שמאל ואעבור לוויכוח על הסיפוח. כחצי מיליון ישראלים ישבו בבתיהם וקיוו שיהיו חלק מהמדינה, שהחוקים יגיעו אליהם מהממשלה שלהם ולא דרך צו אלוף. הם קיוו שיוכלו לעשות את הפעולה הכי מובנת מאליה לכל ישראלי - לרשום את השטח שלהם בטאבו. בעיקר קיוו, שלאחר 11 שנות נתניהו - נקבל אידיאולוגיה ימנית ותוחל הריבונות על בתיהם. הימין תמך אך בהסתייגות, השמאל זעק את זעקתו והמהלך סוכל. לכאורה וויכוח אידאולוגי בין מחנות - דבר יותר מלגיטימי, הכרחי, במדינה דמוקרטית.
אך לא כך היה. סיכול החלת הריבונות יצר צוהר לשלום אמיתי עם מדינות המפרץ, המרכז שמאל התעסק בעיקר בזוטות איזוטריות. מי דיווח? מי מכר? מי שינה את דעתו? שנים חלם רבין על הרגע הזה, שנים פרס ציפה, שנים בן גוריון קיווה. הדמויות הכל כך קנוניות בשמאל הישראלי מתהפכות בקברן. דווקא הימין הישראלי היה צריך להעלות תהיות אידיאולוגיות של ממש. ישראל וויתרה בהסכם מספר וויתורים משמעותיים בהר הבית - המקום הכל כך חשוב לזהות היהודית של המדינה. אך קול הימין נדם וקול השמאל זעק - ההפך מכל היגיון אידאולוגי.
עכשיו הגיע תור הימין. בית"ר. ברית יוסף טרומפלדור, ערכי ז'בוטינסקי, אהבת המדינה, ציונות, שלמות הארץ. ימין ישראלי אמיתי.
אדם ערבי, מאיחוד האמירויות, קנה מחצית מקבוצת הכדורגל של בית"ר. משה חוגג הפך לשותף מנהל והקבוצה בין לילה התפצלה לשני מחנות.
לה פמיליה זועמת על הקנייה. כנראה שלה פמיליה עסוקה מדי בצעקות, זעקות וגזענות נבזית שלא יצא לאף אחד מהחברים בקבוצה לעיין בכתביו של האדם שעל ערכיו מתבססת הקבוצה - ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי לא רק האמין שערבי יכול לקנות קבוצת כדורגל אלא שהערבים הם חלק כל כך בלתי נפרד מהמדינה היהודית שסגן ראש הממשלה יכול ואולי אף צריך להיות ערבי.
ועכשיו לקפיצה אנקדוטלית לאדם הכלכלי הימני בכנסת. האדם הזה הוא בנימין נתניהו. נתניהו, שהיה אולי שר האוצר הטוב שהמדינה הזו ידעה מעולם, הפך אותה מסוציאליסטית מיושנת לליברלית. הוא הפך את ישראל לארצות הברית של המזרח התיכון. בשורה של חוקים וחוקי הסדרים קידם את המדינה בעשרות שנים. עכשיו נקפוץ למפלגות החרדיות, ש"ס ובעיקר יהדות התורה הן מפלגות שמאל כלכלי. מהסוג שנתניהו מתעב בכל ליבו. איך זה מתיישב עם העובדה שהן השותפות הכי קרובות שלו (ואולי היחידות) היום? חוסר מוחלט באידיאולוגיה.
הנוכחות החרדית משכה את הממשלה שמאלה מאוד ונתניהו, בחריקת שיניים, נתן לזה לקרות. המפלגות החרדיות, שנתנו לאוסלו וגירוש יהודי רצועת עזה לעבור בשלום, יושבים כעת עם האדם שכתב ספרים שלמים על ההתנגדות שלו למהלכים כאלו.
חזרה לשמאל ולחוק יסוד השיוויון שעבר בקריאה ראשונה בכנסת, למורת רוח הימין. חוק יסוד זה הוא חוק סותר לחוק הלאום ונועד לבטל את רובו. חשוב להדגיש - בישראל לא יהיה שיוויון וזה לא דבר רע. המדינה שלנו היא מדינה יהודית ומטרת החוק לפקפק בכך. זהו לא חוק של זכויות פרט אלא חוק זכויות לאום. בישראל לעולם לא יכול להיות לאום אחר בר קיום. לכן, לא תסופח כל הגדה המערבית ולכן דגל ישראל יישאר בצבעי הטלית ובהמנון נשמיך לשיר "נפש יהודי הומיה". "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" אמר בן גוריון. הערבים, הדרוזים, הצ'רכסים, הארמנים וכל שאר קבוצות המיעוט בישראל תמיד יהיו בעלי אותן זכוית אזרח במדינת ישראל. לעולם לא תינתן לאף קבוצה כזו זכויות לאום. זוהי מדינה יהודית ואחרת היא לא ברת קיום. לא אני חושב כך אלא הרצל, בן גוריון, משה דיין ורבין חושבים כך. איך השמאל הישראלי התנשל מכל טיפת אידאולוגיה, כל טיפת חוצפה וכל טיפת ציונות (שבסיסה - היהדות הלאום היחידי) והסכים לתת יד למהלך כזה.
יהודים חירפו נפשם, לחמו על מדינתם ועל זכות קיומה כדי שלא תהפוך למדינה בעלת לאום אחר והשמאל עוצם עין. מדובר בזלזול היסטורי בדריכה על מורשת של אלפי שנים ומעיד בעיקר על בורות היסטורית וראייה אך ורק של מצב פוליטי ללא הקשר להשלכות - הליכוד שוברים את הכלים? אנחנו נשבור את בסיס המדינה!
זה שנפגע הכי הרבה מזילות האידיאולוגיה, הוא הישראלי. הישראלים זוכים לפרק של "האח הגדול" כל יום בשמונה בערב. עיתונאים מתכתשים על כן ביבי לא ביבי, פוליטיקאים פותחים תיבות פנדורה ומגישים שוברים מוסכמות על חיילי צה"ל. וכל זה למה? כי אין אידאולוגיה. היא הלכה לעולמה, אולי יחד עם ראש הממשלה זיכרונו לברכה רבין.
רבין היה ככל הנראה האידאולוג הגדול האחרון. אפשר לא להסכים בתוקף לדברים שעשה אבל הייתה לו אידיאולוגיה והוא פעל לפיה. אם לא היה מקבל את מרבית הקולות, היה נאבק למענה בכל זאת. לא מרים ידיים.
הישראלי עומד אל מול שורת זבנים שמנסים למכור לו את אותו דבר. בשוק הפוליטי יש מוצרים דומים, חיקויים זולים ואם לא מחפשים, לא מוצאים מוצרים מיוחדים. הפוליטיקה הישראלית עברה להיות פוליטיקה מכוערת וחסרת אידאולוגיה. מעט מאוד ייחוד, מעט מאוד משמעות, יותר מדי שיסוי. והישראלים? ימשיכו לחכות בסבלנות לציונות.