אמנם הרבה תלמידים מאשימים את הלימודים מרחוק בקושי הלימודי שנוצר להם בתקופת הקורונה, אך הבעיה לא נמצאת בזום, הבעיה נמצאת בשיטת ההוראה הישראלית, אשר לא התפתחה ביחד עם התפתחותה של המדינה. שיטת ההוראה מקום המדינה ועד היום נשארה זהה - פרונטלית, בעוד שישראל הפכה למעצמת הסטארטאפים העולמית ואחת מהמדינות המובילות בתחום הטכנולוגי בעולם. איך בירת הסטארטאפים העולמית מצאה את עצמה בכשלון כל כך גדול בחינוך תלמידים בעזרת הטכנולוגיה?
סבתא שלי הייתה אשת הוראה במשך 50 שנים בארצות הברית בבית ספר יהודי בניו יורק, וסיפרה לי שזה 30 שנה ארצות הברית כבר ויתרה על שיטת הלימוד הפרונטלית "הישראלית", הבסיסית והפשוטה. היא עברה לשיטת הוראה לא פרונטלית ובה השיעור מבוסס על שיתוף הפעולה ואחריות התלמידים, ולא רק על פרזנטציה של המורה. בשיטה זו, ההוראה נכפפת ללמידה, ולא ההפך, כמו שקורה בלמידה פרונטלית. אני מזכירה כאן את ארצות הברית כדוגמא מכיוון שהיא ידועה בכמות התלמידים שלומדים חינוך ביתי, חינוך אשר מבוסס על אחריות התלמיד להשלים את לימודיו. "חוק חינוך חובה" בישראל מונע כמעט לגמרי את האפשרות לשיטת לימוד כזו. חוק זה מחייב להגיע פיזית למוסדות הלימוד החל מגן חובה ועד סיום כיתה י"ב, ועד לפני שנה היה נראה כי אין צורך בשינוי שיטת ההוראה, אך נגיף הקורונה הוכיחה לנו אחרת.
לדעתי, קיים רק גורם אחד שאשם בפגיעה בהשכלת התלמידים בתקופת הקורונה. הגורם הזה הוא לא זום, המחשבים, התלמידים וגם לא המורים. מי שאשם אלו הם מקבלי ההחלטות במשרד החינוך – אנשים אשר למדו בתקופה שונה. אנשים אשר בתקופת הלימודים שלהם היו צריכים ללמוד להתמצא בצורה טובה בספריה ולקרוא ספרים במשך שעות על מנת למצוא מידע שכיום לוקח לילדים ביסודי פחות מכמה דקות למצוא.
הצורך בשינוי שיטת ההוראה של המורים התבטא בצורה ברורה בתקופת הקורונה. גם בימים כתיקונם קשה לשבת בזמן השיעור בכיתה ורק להקשיב למורים שמסבירים הכל בצורה פרונטלית, שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. עכשיו, כשאנו לומדים מרחוק, המצב לא השתנה. אנחנו עדיין שומעים הרצאות של המורים, אין לנו חברים מסביב שישפרו את ההרגשה והאינטרקציה הבין-אישית לא קיימת כלל. לרובנו יש כאבי ראש ומיגרנות מהישיבה הבלתי נגמרת מול המסך, ואיתה גם מגיע הרגשת דיכאון ושעמום. מתי משרד החינוך יבין שלמידה מהבית צריכה להיות מה שהיא - למידה מהבית? שצריך לתת לתלמיד את המרחב ללמוד דברים מסויימים בעצמו ולהפסיק להאכיל אותנו בכפית?
בנוסף לכך, על משרד החינוך וצוות המורים למצוא דרכים להכיר באינדיבידואליות של כל תלמיד. "חוק חינוך חובה" כבר לא צריך להיות כרוך רק בעובדות, כי עובדות זה לא חינוך. שיטת הלמידה הפרונטלית היא שינון עובדות ונוסחאות ודירוג "אינטליגנציה" על סמך התוצאות במבחן. היא שמה דגש על תלמידים שמצטיינים במבחנים, ומתעלמת מאלו שלא. זו שיטה מיושנת ואף מפלה. אינטליגנציה היא לא במתמטיקה, לעבור מבחן מחוננים או זכרון מושלם. אינטליגנציה היא היכולת לרכוש וליישם ידע ומיומנויות ומתבטא באמונה של התלמיד בעצמו ובייחודיות שלו. שיטת הלמידה הפרונטלית לא מתייחסת לזה, וחסרונותיה בהכרת היכולת האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו היא זאת שמביאה לקריסה ההשכלתית בתקופת הקורונה. התלמידים כבר לא מסוגלים לזכור את כל החומר שמרצים להם, וכל כך משועממים שאין להם רצון להשתתף בשיעורים.
אם משרד החינוך היה מכשיר את המורים ללמד בשיטה הלא פרונטלית, המורה היה בונה תכנית למידה עבור קבוצת לומדים מסויימת שמלאה בחומרים ופעילויות המעוררים תגובות אישיות ועמוקות. למידה בדרך זו תאפשר לכל אחד מאיתנו להביע תגובות אישיות וישיג משהו קרוב יותר לאינדיבידואליזם אמיתי. השיטה תעודד השתתפות בשיעורים, אהבה ללמידה, ורצון של התלמיד להצליח בהמשך.
לסיכום, אם משרד החינוך ישנה את מתווה הלימודים שלו למתווה של הוראה שונה, המבוססת לא על פרונטליות פשוטה, הוא יוכל לשים דגש על יכולות התלמיד וזיהוי האינדיבידואליות שלו. לא רק שתלמידים ילמדו תכונות חשובות להמשך חייהם המבוגרים, אלא גם תיווצר אצלם תגובה חיובית ללמידה. בכך אני מאמינה כי שיטת הלמידה הלא פרונטלית תטפח דורות שלמים עם יכולות הבנה ופתרון בעיות ותקדם את מעמדה של ישראל בעולם משמעותית.
Commentaires