הסוף למפלגות הסקטוריאליות? דעה / שחר מימון

מדינת ישראל מאז ומעולם היוותה מצע נוח לצמיחת מפלגות סקטוריאליות שפונות לקהל יעד ספציפי. מתוך תריסר המפלגות שכיהנו כחלק מהכנסת הראשונה, מחצית היו מפלגות סקטוריאליות. מפלגה המיועדת בעיקר לנשים, אחת ליהדות תימן, אחת ליוצאי ארגון הלח"י, אחת לציונות הדתית, אחת לעדות המזרח ואחת למיעוטים.

עם העליות לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים, נוצרו עוד ועוד מפלגות סקטוריאליות שמוקדשות למטרה יחידה: האינטרסים של הסקטור המיוצג על ידיה. דבר זה יצר ועד היום יוצר מצבים בו למיעוט קואליציוני יש ריכוז כוח רב. בשנים האחרונות לשתי המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, יש כח גדול בממשלות ימין ושמאל כאחד ואת זה ניתן לראות בתקציבים נרחבים וביכולת השפעה פוליטית גדולה. רוב המפלגות הסקטוריאליות מפגינות יכולת תמרון מרשימה בין ישיבה בממשלות כמעט מנוגדות. ש"ס לדוגמה הייתה חלק ממשלת רבין השנייה ולא התנגדה בכנסת להסכמי אוסלו ושנתיים לאחר מכן הצטרפה לממשלת נתניהו הראשונה שהעומד בראשה היה באותה תקופה האופוזיציונר הבולט ביותר להסכם.

נתניהו לא המציא את מה שהיום נוהגים לכנות ה"היסחטות" על ידי המפלגות החרדיות. כשפרס לדוגמה כראש ממשלה בממשלת הרוטציה של שנות השמונים עמד בפני דילמה: האם לסגור את "שוק השבת" כפי שרצו בש"ס או להשאיר אותו פתוח כפי שהוא ומפלגתו רצו, לא הייתה לו ברירה אלא להורות על סגירתו המיידית.

בשלושת מערכות הבחירות שהיו בשנה האחרונה ובמערכת הבחירות הנוכחית קורים שינויים דרמטיים במפלגות הסקטוריאליות.

ריבוי מפלגות סקטוריאליות. עמדת הצבעה בבחירות לכנסת

קודם כל הציבור הערבי, שאחרי יותר מ 70 שנות אי השפעה כמעט מוחלטת הבין שהגאולה לא תגיע מאחמד ״אין דבר יותר נעלה מהשהיד״ טיבי, מסאמי "הציונות גרמה לכל האסונות שראינו" אבו שחאדה ואפילו לא מעאידה "לא אקרא לחמאס ארגון טרור" תומא־סלימאן. הציבור הערבי משווע להנהגה פוליטית שתתעסק בנערים חפים מפשע שנרצחים לאור יום ולתשתיות המוזנחות בכפרים הערביים. פעם אחר פעם הציבור הערבי - ישראלי יוצא להצביע למפלגה שלא תיכנס לאף ממשלה ציונית. הציבור הערבי ראה כיצד מפלגת רע"מ הצליחה לעשות בחודשיים של שיתוף פעולה עם הליכוד מה שהרשימות הערביות לא הצליחו לעשות בכל שנותיהן הפרלמנטריות בכנסת. הושגה פשרה בחוק קמיניץ, הוסדרו ישובים בדואים בנגב והוסטו תקציבים למגזר הערבי. הפיילוט שביצע ראש הממשלה עם רע"מ עבד טוב יותר משציפה והוא החליט לאמץ את הציבור הערבי המאוכזב לשורות הליכוד. רע"מ פרשה מהרשימה המשותפת שבסקרים צנחה מ 15 מנדטים למספרים חד ספרתיים. נתניהו יכול בקלות להשוות את הדברים שעשה למען הציבור הערבי (כמו תוכנית החומש למגזר הערבי, פתיחת תחנות משטרה בישובים ערביים וכו') לבין הכישלונות של ההנהגה הערבית לבצע מהלכים עם מפלגות ציוניות.

הצלחה מסחררת מבחינת מדנטים - כישלון ביצוג. הרשימה המשותפת

עוד ציבור שמגלה התפוררות מסוימת של האופי הסקטוריאלי שלו הוא הציונות הדתית. הציונות הדתית שנים התבדלה פוליטית ויוצגה בעיקר על ידי מפלגות כמו מפד"ל ההיסטורית, המזרחי והבית היהודי. בבחירות האלו לראשונה מפד"ל נמחקה לחלוטין והבית היהודי לא הגיש את הרשימה שלו לכנסת הבאה. מפלגת "ימינה" שהכילה בתוכה זרמים שונים של הציונות הדתית התפרקה ובנט ושקד החליטו ללכת לכיוון מפלגת ליכוד שנייה. לכן, בצלאל סמוטריץ' הקים את מפלגת "הציונות הדתית" שנועדה לאגד את הציונות הדתית תחת רשימה מאוחדת. מאמציו נכשלו והוא הצליח להביא למפלגה רק שני צדדים ספציפיים מאוד בציונות הדתית באיחוד עם "עוצמה יהודית" ועם "נועם" החרד"לית. לכן, קולות ציונות דתית ככל הנראה יתפזרו בין מפלגות הימין השונות, בעיקר אצל נתניהו, וכוח הציונות הדתית יתפצל מהמפלגות הסקטוריאליות.

אחד ממנהיגי הציונות הדתית הבולטים ביותר. חיים משה שפירא

סקטור נוסף שלא מיוצג רק במפלגה הסקטוריאלית שלו הוא עולי ברית המועצות לשעבר. כל שבעת המקומות הראשונים (הריאלים) של רשימת ישראל ביתנו לכנסת הבאה, למעט מקום 6 - חמד עמאר מהמגזר הדרוזי, מאוישים על ידי דוברי רוסית. המפלגה דוגלת בחופש מדת בדמות תמיכה בפתיחת מרכולים בשבת, גיור על ידי רבני עיר, העברת סמכויות דת לציונות הדתית ועוד והיא נוגעת בסוגיות שחשובות לציבור שאותה היא מייצגת. אך קולות הציבור של עולי ברית המועצות לשעבר אינו הולך בצורה מוחלטת לישראל ביתנו אלא מתחלק גם עם מפלגת הליכוד.

הציבור שנאלץ בכל פעם לבחור במפלגות שאינן מייצגות אותו ישירות הוא הציבור הדרוזי הישראלי. כ - 150,000 דרוזים שמהווים כ 2% מהאוכלוסייה הישראלית (לשם השוואה, המודד למנדט יחיד בבחירות לכנסת הוא כ 30,000 קולות) נאלץ לבחור במפלגות שאינן חורטות על דגלן את ערכי הדת הדרוזית ואת האינטרסים של הדרוזים בישראל. בהרבה מפלגות ישנו מועמד דרוזי אך ההשפעה של חבר כנסת יחיד על מפלגה גדולה היא מינורית. הדרוזים מהווים חלק חשוב בצה"ל אך כשזה מגיע לכנסת הקול הדרוזי כמעט ולא נשמע (חברת כנסת דרוזית שדווקא הצליחה להשפיע בכנסת היא ר'דיר מריח מיש עתיד).

החוק שעורר סערה בקרב החברה הדרוזית: חוק יסוד הלאום

דווקא כשזה מגיע לציבור החרדי, ישנה אחדות מסוימת (גם אם רק כלפי חוץ). מפלגת ש"ס ומפלגת יהדות התורה פועלות לפי רבנים שמנהלים את מוסדות המפלגה וקובעים את התנהלותה. לכן, וויכוחים תוך מפלגתיים שאפשר לשמוע במפלגות כמו הרשימה המשותפת, העבודה או הליכוד כמעט ולא נשמע מהמפלגות הללו שהרי ישנם פוסקים אחרונים לכל סוגיה. למרות זאת, ביהדות התורה ישנם תככים פנימיים חריפים בין החסידים לבין הליטאים ושינוי רשימת המועמדים לכנסת מובילה כמעט תמיד לעימותים שהציבור החילוני לרוב לא מודע אליהם כלל.

המפלגות הסקטוריאליות מסמלות בו זמנית גם את הפילוג בעם והמחלוקות אך גם את הייחוד של כל אחת ואחת מהקבוצות שנמצאות במדינת ישראל ומרכיבות את הפאזל הישראלי. בישראל בנתיים הוחלט להשאיר את המצב כפי שהוא מבחינת המפלגות הסקטוריאליות ולא לעלות את אחוז החסימה דרמטית. מהסיבה הזאת חלקן הגדול ייכנס לכנסת הבאה. זהו ככל הנראה אינו הסוף לאותן המפלגות מהסיבה הפשוטה שהדרך הסקטוריאלית עובדת. כל סקטור שרוצה להשפיע מבפנים על התנהלות המדינה צריך להריץ לכנסת רשימה מטעמו, לשתף פעולה עם הממשלה והסקטור ירוויח. במדינה סבוכה ומורכבת כמו מדינת ישראל לעולם לא נוכל להסתדר עם שתי מפלגות עיקריות ועד שלא יתאחדו הסקטורים לזהות ישראלית אחת - לא יעלמו המפלגות הסקטוריאליות.