כשהייתי בכיתה ה' בגיל 10 חברים שלי מהכיתה התחילו לרכוב על סקייטבורד.
הסתקרנתי ורכשתי סקייטבורד זול. התחלנו ביחד ללכת לרכוב אחר הצהריים באיזור מגרש בית הספר כמעט כל יום.
לאחר תקופה קצרה, חבריי הפסיקו לרכוב משום מה ולכן גם אני הפסקתי כי היה לי משעמם לרכוב לבד.
לאחר כמעט 4 שנים בסוף כיתה ח' , חבריי משכבתי החלו לרכוב על סקייטבורד והפעם בסקייטפארק בחיפה.
זכרתי פה ושם כמה דברים והפעם נכנסתי בצורה יותר עמוקה ומתמידה לתחביב, רכשתי סקייטבורד מקצועי וכל יום נהגתי ללכת לסקייטפארק גם מבלי לקבוע עם חברים מכיוון שהתגלה בי רצון עז להתחייב לתחביב הרכיבה על הסקייבורד.
תקופה של שנתיים של הרבה נפילות וכאבים אך האדרנלין ותחושת השגת הישג של הצלחת תרגיל חדש שעובדים עליו שבועות ואף חודשים היה משמעותי ומהנה ביותר בשבילי.
כיום אני רוכב לעיתים רחוקות מסיבות רפואיות. לעולם לא אשכח את התקופה שלימדה אותי הרבה על כמה שאסור לוותר גם אם אתה כבר בטוח שלא תצליח והפחד שלפעמים גורם לך להתרחק מתרגילים מתקדמים. סקייטבורד היה התחביב שהכי תרם לי כנער וגיליתי בעצמי מספר תכונות בזכותו.